ספירת השניות שלי לראות את התינוק שלי והיא מחכה לי
סיפור הלידה של התינוק שלי הוא כמו סרט מתח עם כל המתח, צמרמורת אבל עם סוף טוב. היה לי הריון מסובך. מומלץ לישון במיטה בגלל ההפלה הקודמת. הייתי צריכה להתפטר מעבודתי. רק בעלי היה שם בזמן ההיריון הקשה שלי. דיממתי בשבוע ה -13 להריון, פחדתי אבל התינוק היה בסדר. בשבוע ה -24, הייתי צריכה לעבור צוואר הרחם כמו צוואר הרחם שלי היה מתרחב.
בליל ה- 30 באפריל לא יכולתי לאכול ארוחת ערב. היו כאבי מחזור כמו התכווצויות בסביבות 8 בערב. לא הייתי בטוח איזה כאב זה. זה היה השבוע ה -32 להריוני. תאריך היעד שלי היה 14 ביוני. כל הלילה לא יכולתי לישון. קראתי על כאבי הלידה שיתרחשו במרווחי זמן. אז, התחלתי לבדוק מרווחי זמן. הכאב שלי התרחש במרווחים. לא ידעתי מה לעשות. לא יכולתי להעיר את בעלי כשהוא ישן. הסתובבתי בבית זמן מה. זה היה כאב קל מאוד. ואז הערתי את בעלי בשבע בבוקר והתקשרתי לרופא שלי והודעתי לה. היא אמרה לי לבוא לבית החולים.
אחותי הצעירה תיכננה לבקר אצלי כפי שהיה לה חופשה ב- 1 במאי. כולנו הלכנו לבית החולים. עם בדיקת אולטרסאונד ובדיקת מכונה, זה היה בטוח שזה כאב המשלוח. כמו בשבוע 32, הרופא שלי רצה לדחות את המשלוח שלי וכאמצעי זהירות, זריקה ניתנה לפתח ריאות. הכאב שלי הפחית ואני הייתי תחת השגחה עד 2 במאי. הרופא יעץ פריקה מבית החולים ואת שאר המיטה מנוחה בבית. היינו רק מתכוננים לעזוב את בית החולים ושוב הכאב התחיל.
אז, חזרה למיטת בית החולים. ב- 2 במאי, תנועת התינוק שלי היתה יותר מדי בבטני. יש לי מודאג אבל האחות אמרה שזה בסדר, כי אני צריך להודיע לה אם אין תנועה. זה היה 3 במאי. התעוררתי למחרת בבוקר וראיתי שאין תנועה, רעדתי ואחותי קראה לאחות. ואז כל הצוות הסיעודי בא בריצה וראה את נשימתו של התינוק שלי על הצג. הקריאה בפועל צריכה להיות מקסימלית 120, אבל זה היה 170, 190. ואז הרופא בא בריצה ואמר "משלוח חירום".
לא ידעתי מה לעשות. הייתי בשוק. הבטתי בבעלי. הוא גם ממצמץ. אמי אמרה, "תתפללו לאלוהים, הכל יהיה טוב." שמחתי שאראה את התינוק שלי בקרוב ואני אחזיק אותה בזרועותי. הייתי כל כך מתוח איך היא תהיה. מעולם לא היו לי מחשבות שליליות אפילו לשנייה. האחות אמרה לי לא להתכווץ כי זה עלול להשפיע על התינוק שלי. נכנסתי לחדר הניתוח בחיוך ובלב רגוע.
ניתנה לי הרדמה ובתוך עשר דקות, התינוק שלי נמסר. חשבתי שהם יראו לי את התינוק שלי אבל היא הובהלה לחדר אחר. הבכי שלה לא היה חזק והיא נהמה. שאלתי את הרופא אם הכול בסדר. היא אמרה שהכל בסדר וזה בחורה.
אני הייתי בחדר התצפית והתינוק שלי היה ב- NICU. ואז, התברר כי נשימתו של התינוק שלי אינה נורמלית. היא הועברה לבית חולים אחר. הייתי בבית-חולים אחד והיא היתה בבית-חולים אחר. בעלי היה איתה ועם אחותי. זה לקח לי כל כך הרבה שעות כדי לקבל את המודעות ואת צמרמורת שלי להפסיק. היה לי יותר מדי כאב.
הרופא אמר שהתינוק שלי יחזור בקרוב. רק חיכיתי. ואז למחרת בערב, הרופא אמר כי נשימתה אינה עקבית, היא צריכה להיות עדיין בבית חולים אחר. עד אז לא בכיתי, אבל לא היה לי שליטה. נשברתי. זה היה כבר 24 שעות מאז הלידה ואני לא ראיתי את הילדה הקטנה שלי. בכיתי ובכיתי וביקשתי מהרופא להעביר אותי לאותו בית חולים. היא אמרה לחכות עד למחרת. הלב שלי נשבר, ורק אלוהים יודע כמה כאב לי הלב לראות את התינוק שלי. לאחר 48 שעות של התבוננות, שוחררתי מבית החולים ועברתי לאותו בית חולים שבו היה התינוק שלי שם. פשוט ספרתי דקות כדי לראות אותה. כשהגענו ל- NICU, לבי הלם כל כך מהר. נכנסנו פנימה, היא היתה מחוברת עם כל כך הרבה צינורות וישנה כמו מלאך. לא יכולתי להחזיק אותה בזרועותיה, אבל נגעתי בכפותיה הקטנות ובידיה. היא אחזה בי בחוזקה כאילו חיכתה לי. אמרתי לה לפתוח את העיניים שלך, אמא שלך ואבא שלך כאן. היא רק חייכה ובכיתי מחזיק את בעלי.
כתב ויתור: הדעות, הדעות והעמדות (כולל תוכן בכל צורה שהיא) המבוטאות בתפקיד זה הן של המחבר בלבד. הדיוק, השלמות והתוקף של כל ההצהרות המופיעות במאמר זה אינן מובטחות. אנו לא מקבלים שום אחריות בגין טעויות, השמטות או מצגים. האחריות על זכויות הקניין הרוחני של תוכן זה מוטלת על המחבר וכל חבות הנוגעת להפרת זכויות קניין רוחני נותרת עמה.