גזענות וילדים מאומצים
שינוי חיתול במטוס אינו קל, וזה לא עזר לדעת שאנחנו מתבוננים. עיני הנוסעים האחרים שלנו השתעממו מאחורי גבנו - המהלכים החדשים של הורים חדשים, בידור אלטרנטיבי לסרט בטיסה. בנו המאומץ החדש הציץ מעבר לכתפי, ודרך עיניו שהיו צבועות בשתי פיסות דיו שחורות ומברשת קליגרפיה, הוא הביט בהן. אני אוהב לדמיין שהוא חשב, "מי אתה שתשפוט עלי? "הוא נשאר בתוך מושבים במסה של גנטיות גנטית. אבל ביצענו מעשה ציבורי. אין אנו מוגנים עוד על ידי השגרה האנגלו-אמצעית שלנו, אימצנו תינוק מארץ אחרת והצטרפנו לקבוצת מיעוט.
בקבוצת האמהות החדשה אהבה צ'רי לדבר על גודל הפין של התינוק שלה ועל רגלה הפלסטית של אחותה. היא היתה טובה בשבילי. היא נתנה לי תובנה איך אנשים חושבים ואני למדתי לחדד את התשובות שלי לשאלות שנבקש מאיתנו במשך שנים לבוא על הילדים שלנו. כדי למצוא איזון בין קלות וקיצור. ניסיתי לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות. כששאלה "איך את יודעת שאין לו איידס? "או "אמא שלו היתה זונה?" עניתי בסבלנות ונמנעתי מלגמור בתקיפות, "איך אפשר לקרוא לילדך טלון? "כשראיתי את בעלה, לפני כמה שנים, נזכרתי בצ'רי ובשיעורים הראשונים שלימדה אותי.
אבל השיעורים לא היו קשורים אלי. הגזענות קמה מוקדם כאשר בני נקרא "ילד צ'ינג צ'ונג" בבית-השימוש במהלך השבוע הראשון שלו בבית-הספר היסודי. הוא הרגיש שזוהי טריטוריה לא מחולקת, והוא לא רצה לספר לי מה קרה. שביל הכיתה השישית יחצה שוב שנים רבות אחר כך, בדרך הבלתי נמנעת של עיירות כפריות - הייתי מורה לתלמידים שיצאו מבית הספר, ובעלי היה סנגורו בבית המשפט. הדחף הראשוני לקרוע את הנער בידיים חשופות, כפי שהייתי יכול לעשות אילו קיבלתי אותו בזמן ההתקפה המילולית על ילדי, שכך עד אז.
הערות גזעניות הפילו את שנות בית הספר של הילדים, החל מהמועדפים הישנים (למדתי כילד ש"הצ'ינמן "שמר על מטבעות באוזניהם), אל הכלבים היצירתיים יותר ('קוריאנים F * ck כלבים לעשות לחם'). הבן שלי נקרא 'הומו אסייתי' בפייסבוק, ואמר לחזור למקום שממנו בא לכאן ברחוב. ראיתי אנשים מדברים עם הילדים שלנו בקול רם ואטי שאנשים משתמשים בהם כשהם מדברים עם אנשים שאינם דוברי אנגלית, לפעמים למרות ששמעתי אותם מדברים. ראיתי שיפורים דרסטיים בעזרה כאשר מישהו בצד השני של הדלפק מבין שאנחנו ביחד. בני לא יוצא מהבית ביום העולמי; מהומות Cronulla של 2005 פגע אקורד מסוים איתו.
אנשים החיים בתוך גבולות העולם האנגלו-קלטי (פוליטיקאים רבים, למשל) לא מאמינים שהעולם הוא מדינה גזענית כי הם לא רואים את זה מקרוב. אבל אנחנו רואים את זה; לפעמים בוטה, לעתים קרובות מתוחכם. אתניות שחוקה כמו תחפושת לאומית, עם פסקי דין והנחות המצורפת. סטריאוטיפים שליליים הם סטר על הלובש כמו סרט זרוע. אנו מתפתלים כאשר אנו רואים את הצפון קוריאנים מדלגים במצעד צבאי או אנשים הורסים תרנגולות במהלך התפרצות שפעת העופות בסין. אנו מתפתלים כשאנחנו שומעים פוליטיקאים חובטים בתוף הפופוליסטי על מבקשי מקלט או על ויזות. ליבנו שוקע כאשר אנו רואים צילומים של אישה על רכבת צועקת על שני צעירים שסבא שלה נלחם במלחמה כדי "לשמור שחור C --- כמו שאתה מחוץ למדינה".
ב- 1886 הגיע הקריקטורה האנטי-סינית בשם "מונופול המונגולי" על דפי העיתון, זרועותיו מכוונות לסחוט את החיים מתוך גברים, נשים וילדים.
הגוף מתאר דמות סינית מאיימת עם ראש מגולח ושיניים רעות; את זרועות עם שמות של מחלות, בילוי debimehed וסמים. אחד מהם הוא עטוף סביב רהיט וכותרתו 'עבודה זול'.
המדיניות הגזענית בעולם אינה מעוגנת עוד בחוקים כמו מדיניות העולם הלבן, אלא מגרד את פני השטח של השקפות שכיחות, ותמנון זה עדיין אורב. אז תחשבו על העולם הלא אנגלו-קלטי שחיים גם כאן, בייחוד ילדים, וזוכרים: שודדי כלבים לא מטרידים אם אין אף אחד לשרוק.