להיות אמא בפעם הראשונה בארץ זרה, עם תרבות אחרת וקשה הריון
זה היה בינואר 2016, ועברנו לסיאול, דרום קוריאה מבנגלור, הודו, במשך שנתיים. זה היה השהייה הזרה הראשונה שלי, גם בטמפרטורות מקפיאות
זה היה 8 מעלות כשהגענו לשם. בבוקר ה- 26 באפריל 2016, בסביבות 5:00 בבוקר, גילינו שאנחנו בהיריון. 'אווו', 'וואו', 'הידד', 'אוי, לעזאזל'
אלה היו התגובות המעורבות שהיו לי ברגע היפה ביותר בחיי. כן, אני אהיה אמא בקרוב.
כאן החלו האתגרים שפניתי.
הייתי בארץ זרה לבדי - רק עם בעלי - במקום שבו אנשים לא ידעו את השפה שלי. בדרום קוריאה, מעט מאוד אנשים יודעים אנגלית - אפילו השפה הרשמית שלהם היא האנגול. בעלי היה באותו יום במשרד; לקחתי נשימה עמוקה והחלטתי להיות חזקה מאוד ולהתחיל לעבוד קשה כדי להיות אמא. לקחתי מונית למרכז הרפואי הקרוב ביותר, וקיבלתי את הבדיקות הבסיסיות שלי שם, קיבלתי תרופות בחינם, ערכת הריון ומסמך לכרטיס אשראי שלא היה בו 500 אלף קרוואנים טעון מראש מהממשלה כדי להשתמש בהריון. אני כבר מחקר זה כל לפני הולך למרכז הבריאות. מכיוון שאף אחד לא ידע את השפה, השתמשתי ב- Google Translator. התחלתי ללמוד בהנגול בסיסי והצטרפתי לקבוצות פייסבוק רבות של להיות אמא וזרים בקוריאה, שעזרו לי מאוד.
הטרימסטר הראשון שלי היה מלא בחולי בוקר ובאי-נוחות
לא יכולתי לאכול שום דבר או אפילו לשתות מים לפעמים. הייתי מרגישה כל כך בודדה וחסרת ישע
אבל בזכות בעלי שהיה מאוד תומך, אהבתו והטיפול שלו שמר אותי מוטיבציה להתחיל. רצינו שילדנו בקוריאה עצמה, ולכן לא חזרתי להודו, ומישהו מהבית יכול לבוא רק לכמה שבועות. החלטתי שזו האחריות שלנו, ושאני אעשה הכל לבד בלי לבקש עזרה מבחוץ.
היו לי אתגרים וקשיים רבים במהלך ההיריון שלי - למצוא בית חולים טוב עם גינקולוג (כפי שהיו בעיקר גינקולוגים גברים, ואני העדפתי את הנקבה), במיוחד מי שיכול לדבר אנגלית, היה נדיר מאוד. היינו צריכים להעביר את הבית ולהתיישב במקום חדש, לדעת את המקום החדש, את כל החולשות והקאות שגרמו לי לאבד 10 ק"ג בשליש הראשון שלי. המצב היה טוב יותר בשליש השני שלי, ואז קיבלתי מאובחנים עם סוכרת בשליש השני שלי. זה היה החלק הקשה ביותר, כי לא היה לנו כמעט שום אפשרות לאכול בחוץ כי אנחנו מוסלמים, ואני בקושי למצוא אוכל הלל או אוכל צמחוני לחלוטין בקוריאה, ואני לא רוצה להתחיל אינסולין. במקום זאת, רציתי לשלוט בה עם דיאטה. לא היה לי כוח לבשל אוכל, ולא היו לי אפשרויות לאכול. קראתי איכשהו ומצאתי אפשרויות לאכול, שרובן היו בצאן ובצל ירוק. שרדתי את השליש השלישי שלי על זה. אכילת אותו צבוע חסר טעם מדי יום היה קשה מאוד, אבל עשיתי את זה.
תנועות התינוק שלי היו מאוד. אפילו היום, היא פעילה. לבסוף, אחרי כל אותם ימים, הגיע היום ב -28 בדצמבר 2016 - מסרתי את התינוקת שלי, הניה. היינו מבורכים להיות לה; הבא, היו לנו משוכות הורות.
לאחר לידתה, היא ישנה רק במשך 3-5 ימים כילוד. אז, סך כל השינה שלה, בסך הכל, מקסימום של 12 שעות עד שהיא הייתה בת 5 חודשים. הייתי ערה יום ולילה כי היא היתה ישנה רק חצי שעה והתעוררה. הימים היו קשים מאוד. ואז היא התחילה לזחול ולעשות מהומה ולא לישון. בעלי ואני התחלנו להיכנס למריבות, כי שנינו נמאס לנו לא לישון ולשמור על התינוק היפראקטיבי הזה. היא כל כך היפראקטיבית שפעם הציע לי רופא לראות לה פסיכולוג, שאחר כך אמר שהכול בסדר; היא היתה רק תינוקת היפראקטיבית.
לבסוף לאחר גמילה אותה לאחר 1.7 שנים, היא התחילה לישון קצת יותר טוב. זה היה אחרי 1.7 שנים שהיה לי חלום בפעם הראשונה. הרגשתי, "אוי, לא היה לי חלום כל כך הרבה זמן כי לא היה לי שינה עמוקה." היא בת שנתיים - עדיין פעילה מאוד, לפעמים ישנה הרבה מאוד ומתעוררת בלילה, אבל הזמן טוב יותר - אנחנו בהודו ויש לנו כל כך הרבה עזרה וקלות כאן.
להיכנס להיריון בארץ זרה, לנוע שם, אתגרים בשפה ובאתר, אתגרים בריאותיים, בדידות, מציאת רופא טוב, לידה, הורות, חזרה להודו והתיישבות. זה היה מסע ארוך, קדחתני - אבל כשאני מסתכל על הבת שלי, אני מרגישה כמו האמיצה, החזקה והמאושרת ביותר.
כתב ויתור: הדעות, הדעות והעמדות (כולל תוכן בכל צורה שהיא) המבוטאות בתפקיד זה הן של המחבר בלבד. הדיוק, השלמות והתוקף של כל ההצהרות המופיעות במאמר זה אינן מובטחות. אנו לא מקבלים שום אחריות בגין טעויות, השמטות או מצגים. האחריות על זכויות הקניין הרוחני של תוכן זה מוטלת על המחבר וכל חבות הנוגעת להפרת זכויות קניין רוחני נותרת עמה.