למה להיות אמא בת אלף שנה לאחר דיכאון לאחר לידה כל כך הרבה יותר קשה

תוכן:

כאשר בעלי ואני החלטנו להקים משפחה, עד מהרה נעשה ברור מאוד שלא כולם חשבו שאני מוכן להיות אמא. הייתי רק בן 22 כאשר בני נולד, וכמה חברים, בני משפחה, ואפילו זרים הביעו את דאגתם מעל גילי לאורך כל ההיריון. ללא קשר לדעותיהם, הרגשתי מוכן להיות אמא. הייתי נרגשת ומצפה לפרק החדש הזה של חיי. אז כשהדיכאון הכה בי כמו טון של לבנים, רציתי להסתיר אותו מהעולם. הרגשתי כאילו אני לא יכול לספר לאף אחד על הדיכאון שלי לאחר לידה כי הייתי אמא מילניום, אז אני לא.

כל כך הרבה זמן רציתי להיות אמא וחשבתי שאני אהיה בטבעיות באמהות, שהדיכאון שלאחר הלידה שלי תפס אותי לגמרי מחוץ למשמר. מכל הדברים הנוראים שקראתי בחלק האחורי של מה לצפות כאשר אתה מצפה, דיכאון לאחר הלידה היה האזור היחיד שאני מבריק מעל. חשבתי שאין שום סיכוי שזה יקרה לי. זה פשוט לא יכול. הייתי מאושרת מדי על ההיריון שלי, הייתי מוכן מדי לבואו של התינוק שלי, הייתי "מוכן מדי" להיכשל. אבל אני הייתי כל כך, כל כך לא בסדר.

רציתי להוכיח שאני מוכן לאמהות, וההודאה על המחיר שנגרם לי תוכיח רק את מה שחששתי שאחרים כבר חשבו: שאני לא מוכנה. שאני צעיר מדי.

עכשיו אני יודע שלא היתה לי שליטה על הדיכאון שלאחר הלידה, אבל אז הרגשתי כמו כישלון. זה הרגיש כמו יום אחרי יום של כישלון. לא הייתי האמא שחזיתי בעצמי. לא הייתי מאושר. לא ידעתי איך להרגיע ולהרגיע את התינוק שלי. הוא דחה את האנרגיה השלילית שלי. ככל שגדלתי יותר ויותר בפאניקה, כך גם הוא. הפחד והחרדה שלי הפכו לפחד ולחרדה, וסבבנו מסביב. זה היה מעגל קסמים שלא יכולתי לשבור.

ביליתי את הימים שלי בבכי ולפעמים נעלתי את עצמי בחדר למשך כמה דקות של הפוגה, מתוך רצון שאוכל לספר למישהו - לכל אחד - איך אני מרגישה. הייתי מספרת לבעלי כמה קשה זה, אבל הוא חשב שאני מדבר על הקשיים הרגילים של ההורות: על התשישות, על חוסר הדאגה, על השעמום העמוס. הוא לא ראה אותי בגרוע מכול. איש לא עשה זאת.

לא סיפרתי לאף אחד על הדיכאון שלאחר הלידה, כי פחדתי מהשיפוט שאקבל אם אשאל כל כך עזרה עם הכלים, שלא לדבר על בריאותי הנפשית. רציתי להוכיח שאני מוכן לאמהות, וההודאה על המחיר שנגרם לי תוכיח רק את מה שחששתי שאחרים כבר חשבו: שאני לא מוכנה. שאני צעיר מדי.

חלק ממני תהה אם זה בדיוק מה שאמהות היא. הייתי מביט בדפי המדיה החברתית של נשים עם ילדים שהכרתי רק מרחוק וחשבתי שאולי כולנו פשוט שומרים על איזושהי מסירה משוכללת שאף אחד לא מדבר עליה. כאילו האימהות היא מין מועדון סודי של סבל עם כלל לא ברור שאנחנו רק מזכירים את הדברים הטובים. אולי כולם מרגישים ככה, חשבתי. אולי כולנו שוכבים על איך זה באמת מרגיש להיות אמא.

ברגע שהבנתי שמשהו לא בסדר, רציתי יותר מסתם להסתיר את זה.

כל כך רציתי לשאול מישהו אם זה נכון, אבל ככל שהזמן עבר, הייתי בטוח שזה לא נכון. לאיש לא יהיה ילד נוסף אם יחושו אותו חזק בין חרדה לבין שנאה עצמית ואהבה. אף אחד לא יוכל למצפוני מצדי לספר לאישה חסרת ילדים על סף צניחה לאמהות, ש"זה שווה את זה" בלי להזכיר סוג כזה של חושך מוצץ נשמה.

עם זאת, ברגע שהבנתי שמשהו לא בסדר, רציתי יותר מאשר אי פעם להסתיר אותו. לא רציתי לתת לאף אחד את הסיפוק שבצדק בנוגע לחוסר היכולת שלי לאמא. כבר הרגשתי לא בטוח איך אני עושה, והרגשת חוסר יציבות נפשית באה עם כל כך הרבה בושה. התביישתי בעובדה שבכיתי על התינוק שלי שלא ישן. התביישתי עד כמה אני לא מסוגלת להתמודד עם שעות הצרחות. התביישתי איך נשברתי נפשית, לפעמים לפני שקמתי מהמיטה בבוקר.

כשאני מסתכלת אחורה על אותה שנה, אני תוהה איך יכלו החיים להיראות אם הייתי בטוח מספיק כדי להושיט יד לעזרה.

עדיין רציתי, כל כך רע, להיות טובה באמהות. אבל אני לא ידעתי איך לשנות או איך להודות שאני צריך עזרה כדי לשנות. הייתי כל כך משותקת מחשש ממה שאחרים יחשבו וכל כך לכודים בערפל הדיכאון, עד שלא יכולתי לראות עד כמה זה היה בלתי-רצוני לשתוק. חשתי כי בהודעתי במאבקי אני מודה בתבוסה; רק לתת לאנשים סיבה טובה יותר לחשוב שאני צעיר מדי נאיבי להיות הורה. אני יודעת אם הייתי מושיט יד ומגיע לעזרתה, יכולתי להיות אמא טובה יותר.

הסטיגמה של האמהות הצעירה יחד עם הסטיגמה של מחלת הנפש היתה יותר מדי בשבילי. לא הודיתי שאני נאבקת עם דיכאון לאחר הלידה עד שאני כבר יוצא מזה באופן טבעי, הרבה יותר מאוחר מאוחר יותר. אפילו אז חשתי עצבנות מודה, ותהיתי אילו השלכות לא ברורות עלולות לבוא בעקבות הודאה שלי.

כשאני מסתכלת אחורה על אותה שנה, אני תוהה איך יכלו החיים להיראות אם הייתי בטוח מספיק כדי להושיט יד לעזרה. אני תוהה כמה שונה היתה השנה הראשונה, ואני חושבת איך הייתי נהנית מהינקות של הבן שלי במקום להיאבק בדיכאון כל הזמן. כל ה"צריכה", "קולה", היתה שוקעת עלי, והידיעה שהדברים יכלו להיות שונים היתה לפעמים יותר מדי. לעתים קרובות אני רוצה לחזור ולומר לעצמי שאני טוב כמו כל אחד אחר, אבל לא התכוונתי לרדת למסע לבד.