אני הישרדות תקיפה מינית & זה איך זה משפיע על הורות שלי

תוכן:

אולי ה"ברכה" הגדולה ביותר שהגיעה מההורות לאחר ששרדה את תקיפה מינית שלי היא שכאמא היא עוררה בי דריכות רבה על איך אני מדברת עם ילדי על גופם ועל מין. אני מאמין כי אף פעם לא מוקדם מדי להתחיל את השיחה סביב החשיבות של הסכמה ובעלות על הגוף, וזה משהו שאני לוקח חשוב מאוד כהורה. כשדיברתי על יחסי מין והסכמה, לא גדלתי, ולא היתה לי שפה לבטא את התקיפה שלי בפני מישהו אחרי שזה קרה. כל מה שהרגשתי אחרי ההתקפה הראשונה היה בושה מוחצת, כי זה מה שלימדו אותי להפנים מכל מה שראיתי בתקשורת ובעולם סביבי. עכשיו יש לי ילדים משלי וכמו כל הורה אחר, אני מקווה ומתפלל שהם לעולם לא יצטרכו לחיות דרך החוויה של התעללות פיזית, אבל אני גם מקווה שאם הם יעשו אי פעם, אני אספק להם את הסוג הנכון של כלים ואת השפה להם להרגיש בטוחים דריכה קדימה ועמידה נגד תרבות אונס.

הייתי בן 18 כשאנסו אותי לראשונה. זה בא חודשים אחרי שאני עשיתי סקס בפעם הראשונה עם החבר הראשון שלי. למרות שלא היתה לי מסגרת התייחסות למין, חשבתי שאני בר-מזל, כי בן-זמנתי באותה עת היה כל כך טוב וכל כך אוהב, ולוודא שאני מרגיש נוח. גדלתי בבית שמרני מאוד וגדלתי להאמין שיש לקיים את המין ולהיות שמור ל"אהבה אמיתית ". קיום יחסי מין עם החבר שלי פתח אותי לעולם שלם שהורי מעולם לא טרחו להראות לי. אחרי הפעם הראשונה, הבנתי סקס יכול להיות יפה וטוב מחוץ לנישואין. אבל אז נאנסתי. ומבולבל. האשמתי את עצמי למרות שידעתי מה קרה לי לא היה באשמתי, ולא יכולתי להביא את עצמי לשיחה עם הורי על כך. במשך חודשים וחודשים הייתי מסווה מבושה וייאוש. המבט שלי על הגוף שלי זז, והתחלתי לשנוא את המראה שלי. רק שנאתי את עצמי יותר.

למדתי שילדי הראשון היה ילדה מילאה אותי באותה מידה בשמחה ובפחד. מה אוכל להקנות לה כדי להכין אותה בצורה טובה יותר לכל מה שיבוא בדרכה? מה אעשה אם יקרה לי מה שעבר עלי? התיישבתי וחשבתי על העובדה שיום אחד, מישהו יכול לפגוע בילד שלי באופן מיני פוגעני היה מקומם. הוא הותיר בי תחושה של חוסר אונים, אבל מיד ידעתי שאני רוצה לעשות כל שביכולתי כדי להילחם בהרגשה הזאת. ידעתי, גם אז, שלא אוכל להגן על בתי מכול וכול. ידעתי שלא תמיד אוכל לתקן את הכאב שמישהו אחר יגרום לה בסופו של דבר, אבל ידעתי שאני רוצה ללמד אותה מה שהייתי זקוק לו נואשות. רציתי לתת לה את כל מה שלא היה לי כשסבלתי.

בפעם הראשונה שנאנסתי, הייתי ממש בפגישה עם מישהו שלא הכרתי טוב, ועד היום אני לא זוכרת את שמו. אבל אני חושבת שהמוח שלי עשה את זה בכוונה - הוא שכח דברים מסוימים שיעזרו לי להתמודד. שאלתי אם זה אונס אחרי שזה קרה כי שמעתי רק פעם על זרים אונסים אנשים. לא הכרתי אנשים שנסעת איתם, ובוודאי לא אנשים קרובים אליך, יכולים לאנוס אותך. אני זוכרת שהייתי מבועתת כשזה קרה. רציתי שזה ייגמר, אבל לא היו לי המילים להגיד "לא" או "להפסיק".

אני זוכר שהתנתקתי ממה שקרה לגופי. צפיתי במתרחש, אבל לא הייתי שם. יכולתי להרגיש הכל, אבל לא הרגשתי כלום. לא ידעתי את חשיבות ההסכמה, או את העובדה שיש לי ברירה. עכשיו בתור אמא, אני רוצה את הבת שלי ואת הבן שלי לדעת שהם תמיד יש בחירה כשזה מגיע למין.

אני אפילו מרשה לילדים שלי להגיד "לא" לי כשאני מבקשת חיבוקים או נשיקות. הייתי עושה פרצופים עצובים ומייבב להם על זה כדי שהם ייכנעו, אבל הבנתי כי סוג זה של התנהגות הוא לא אחד שאני רוצה לעודד. אם הם לא רוצים לתת לי משהו שאני מבקש, הם זכאים לכך. ואני בתורו מכבד ומאמת את הבחירות שלהם.

אני לא מגביל את השיחות סביב גופים ומין רק לבתי. אני חולקת את השיחות האלה גם עם בני. שני הילדים עדיין צעירים - 6 ו -7, בהתאמה - אז אנחנו לא ממש מדברים על איזה אונס, אבל אנחנו מדברים על למה אנחנו לא נוגעים באחרים בלי לשאול, ובלי "כן" ברור. אנחנו מדברים הרבה על איך "לא" פירושו "לא". לפעמים אני מרחף כשהם משחקים עם ילדים אחרים, כי אני מנסה לוודא שהם שואלים את השאלות הנכונות כשזה מגיע לחיבוק, או אפילו לחלוק צעצוע. אני לתקן את השפה שלהם כל הזמן, להצביע על למה אנחנו צריכים לכבד את החברים שלנו, גם אלה שאנחנו לא אוהבים את זה הרבה. לפעמים אני דואג שאני משתלט, אבל כשאני רואה אותם מקיימים אינטראקציה עם אחרים, אני מבין שאם אני אמשיך לעודד את ההתנהגות הזאת, זה יהיה בסופו של דבר להיות מוטבע. זה יהיה מי שהם. אני רוצה שהם יהיו בני אדם שמבינים את החשיבות של כיבוד עצמם וגם את האנשים שסביבם.

אני נאנסתי וטרדה יותר מפעם אחת. הטראומה שהיא השאירה אותי היא מדהימה, ויקח לי חיים שלמים כדי לעבוד. אבל אני רוצה יותר לילדים שלי.

אני אפילו מרשה לילדים שלי להגיד "לא" לי כשאני מבקשת חיבוקים או נשיקות. הייתי עושה פרצופים עצובים ומייבב להם על זה כדי שהם ייכנעו, אבל הבנתי כי סוג זה של התנהגות הוא לא אחד שאני רוצה לעודד. אם הם לא רוצים לתת לי משהו שאני מבקש, הם זכאים לכך. ואני בתורו מכבד ומאמת את הבחירות שלהם. זה נראה פשוט, אבל אני חושב שזה מוזן למשהו הרבה יותר גדול. כאשר נערות צעירות מגיעות עם הטענות על הטרדה, אונס ותקיפה, הן נגמרות לפעמים מעריהן, או מתביישות. האשמה מוטלת לעתים קרובות על נשים ונערות להיות טוב יותר, להתלבש אחרת, לא לשתות בכלל, לא ללכת לבד. לא לעתים קרובות אנו מטילים את האחריות על בנים, שותפים או בעלים. בגלל זה, אני לעולם לא תבע את הבת שלי לחבק מישהו, וכך גם לגבי הבן שלי. אני לא אתמוך במחזור שבו נשים מעודדות להיות כנועים. ילדי יאמינו בכוחה של המילה, במיוחד כשמדובר במילה "לא". והם יעשו את כל זה כי הם גדלו ככה.

אני נאנסתי וטרדה יותר מפעם אחת. הטראומה שהיא השאירה אותי היא מדהימה, ויקח לי חיים שלמים כדי לעבוד. אבל אני רוצה יותר לילדים שלי. אני רוצה יותר טוב עבור בני גילם. אני רוצה טוב יותר לעתיד שלהם. כהורה אני רואה את זה כחלק חשוב מגידולם באמריקה ב -2016. בעולם מושלם, הילדים שלי יישארו מתוקים ותמימים ותמימים לנצח, אבל אני יודעת יותר מאשר לחשוב שהתינוקות שלי יישארו כל הזמן . אני יודע כמה מהר הם משתנים ועוברים לשלבים חדשים. מבחינתי, חשוב שככל שהם גדלים, הם חמושים בדיאלוג ובהבנה הבסיסית סביב ההסכמה, סביב הכבוד, סביב גופם. יהיה להם הרבה יותר ממה שאני עושה, ו בשבילי, זה עושה את כל ההבדל.