לעזוב את העבודה שלי למען הריון יקר
הייתי מהנדס רועם, עם הכישורים והיכולות שלי הייתי על סולם הקריירה שלי. עם החלומות שלי ותקוות זה היה כמעט 5 שנים של עבודה. פעם שאמא שלי אמרה לי, מה שלא יהיה המצב לא יפסיק לעבוד. האמנתי בדבריה ורציתי לעשות זאת, אבל לגורלי היו תוכניות שונות.
אני ובעלי היינו מאוהבים כבר יותר מ -5 שנים ושיכנענו את ההורים. עם ברכתם היתה לנו חתונה גדולה. זמן קצר לאחר 3 חודשים, אני יזום. היה לנו מתוכנן כראוי, כי אנחנו לא מתכננים שום דבר כמו שיש לי PCOS. אז כולם היו מאושרים. הייתי נרגשת. כפי שהיה בפעם הראשונה שלנו, ביקרנו את הגינקולוג כשהחמצתי את התקופות שלי ואחרי בדיקת הריון ואולטרסאונד של 35 ימים היא רשמה כמה תרופות וסיפרה שהכול בסדר. מזל רע שלנו היא לא התקשרה 45 יום סריקה לבדיקת לב.
בגלל כמה נסיבות היינו צריכים לשנות את הרופא. אני הולך לעבודה שלי כרגיל. דוקטור נהג לומר שזה הריון יקר. יום אחד במקום העבודה שלי כמעט התמוטטתי. ואז דוקטור אמר שאני צריך להיות על המיטה לנוח עד שאני נכנס השני שליש. אז, הייתי על המיטה לנוח מאז שהייתי בחודש וחצי בחודש ההריון. הייתי בחופשה מעבודתי.
בדיוק אחרי 2 חודשים 10, דימום התחיל ואני הייתי בהלם. הובהלתי לבית החולים, אחרי אולטרסאונד נמצא כי פעימות הלב של התינוק לא נמצאו. העובר לא פותח היטב. אז היתה לי ההפלה הראשונה שלי. זה היה הרסני. יעצו לי כי ההריון הבא אני צריך להיות במיטה מנוחה מהיום שאני מקבל הגה.
הייתי מרוגזת נפשית ופיזית ולקחתי זמן להתאושש. במהלך החקירה זה היה צריך לדעת כי יש לי בלוטת התריס ולא היה מרשם כל תרופה בשביל זה.
לקחנו זמן ולאחר 4 שנים של נישואין, תכננו והתחלנו עם טבליות חומצה פולית מ 3 חודשים. אני הגהתי וזה היה הדבר הכי מאושר בשבילי אבל יותר מזה הייתי כל כך מפחד. במהלך הזמן הזה הייתי עושה את העבודה שלי טוב היה על סף קידום בתחום התוכנה שלי.
הוא קיבל הוראה קפדנית להיות על מנוחה במיטה. לא היתה לי ברירה מאשר לעזוב את העבודה שלי, כי זה היה ההריון היקר שלי. הייתי במיטה בזמן המנוחה. דימום עדיין קרה כאשר זה היה בשבוע ה -13 להריון. יש לי צוואר הרחם בשבוע 24 כמו צוואר הרחם היה מתרחב. היה מקרה חירום C בשבוע 32. התינוק שלי נולד לפני המועד ואני לא הראיתי לה כאשר היא הועברה לבית חולים אחר. ראיתי אותה לאחר יומיים של מסירה שלי והרגשתי כל הכאב ואת שאר המיטה היה שווה לה. הרגשתי שהיא עולמי. יכולתי להחזיק אותה בזרועותיי ולהניק אותה אחרי 9 ימים.
עכשיו היא בת 18 חודשים בריא ויפה. אין לי אף אחד שיטפל בה כך, עדיין לא הצטרפתי לעבודה. אני מרגיש מתי אני אתחיל את העבודה שלי, מתי אהיה אותו אדם זקן ואני יודע שאני אדם אחר עכשיו. אבל אני לא יכול להשאיר אותה ביד של מישהו, כפי שאני יודע שאף אחד לא יכול לאהוב אותה ולדאוג לה כמו שאני עושה.
כתב ויתור: הדעות, הדעות והעמדות (כולל תוכן בכל צורה שהיא) המבוטאות בתפקיד זה הן של המחבר בלבד. הדיוק, השלמות והתוקף של כל ההצהרות המופיעות במאמר זה אינן מובטחות. אנו לא מקבלים שום אחריות בגין טעויות, השמטות או מצגים. האחריות על זכויות הקניין הרוחני של תוכן זה מוטלת על המחבר וכל חבות הנוגעת להפרת זכויות קניין רוחני נותרת עמה.