הכריחו אותי להגיע אפידורל & אני באמת להתרעם זה

תוכן:

לקראת סוף הקיץ של 2012, הייתי מוכן לצאת לעבודה. קראתי כל ספר לתינוקות המשווקים לאמהות חדשות, חסרות מושג, וב -39 שבועות התחננתי לרופא שלי שיביא אותי. בזמן ההריון היה יפה כמו שהובטח לי שזה יהיה, הייתי מכה את הקיר של להיות לגמרי מעל זה כמו נשים רבות אחרות ניסיון. באחד מספרי הגדילה הרבים, המיותרים, קראתי את העטיפה כדי לכסות, הציע המחבר לכתוב תכנית לידה מפורטת, שכן זה יהיה הילד הראשון שלי, וחשוב היה שהמשאלות שלי במהלך הלידה וההעברה שלי היו ברורות . בראש הרשימה, רציתי להימנע מאפידורל בכל מחיר. למרות שאני לא סוג של אישה אשר בדרך כלל לוקח צד כשמדובר בנושאים שנויים במחלוקת כמו אם או לא לקבל אפידורל - אני בהחלט מאמין לכל משלהם - החלטתי הרבה לפני שאני אי פעם הרגשתי את הגל הראשון של כאבי לידה שלא רציתי אפידורל כי רציתי לסמוך על הגוף שלי לעשות מה שהוא אמור לדעת איך לעשות בלי אפידורל. לכל הפחות, רציתי לתת לגוף שלי הזדמנות לעשות דברים בכוחות עצמו.

בסביבות השעה עשר בערב ביום רביעי באמצע הלימודים, חשתי בכאב העבודה הראשון שלי. זה היה כמו התכווצות וסת קלה, שזה היה יותר מעצבן שזה כואב. עם זאת, עברתי את כל 40 שבועות ללא אפילו התכווצות Braxton היקס, אז אני פשוט סוג של הרגשה כמו ההריון היה פשוט הולך להיות מצב אינסופי של הווייתי. אבל כשהרגשתי את סימני הלידה הראשונים שפירושם שהתינוק שלי ממש מגיע, התאימתי לבית החולים - מהר. זו היתה הטעות הראשונה שלי. לא הבנתי שאחרי שתתקבל לבית החולים, השליטה שלי על המצב תפחת מאוד. ברגע שנכנסתי, הרגשתי שתוכנית הלידה שלי חשובה כמו רקמה אחרי שניגבתי את האף. הייתי עדיף להשתמש בו כדי להפוך את אוריגמי.

כשהגעתי לבית החולים, הודה לי OB-GYN למרות העובדה שאני רק על 4 ס"מ. סיפרתי לאחות המטפלת שלי ברגע ששאלה אותי אם אני רוצה אפידורל שאני בטוחה שאני לא רוצה את האפידורל. היא גלגלה את עיניה, צחקה צחוק מרשים מאוד (אם כי לא הבנתי את זה אז), והציעה לי חומר הרגעה קל שיעזור לי לישון בלילה שלא ישפיע על התינוק. כשהשמש עלתה למחרת בבוקר, התכווצויות שלי היו להרים בעוצמה ותדירות. בכל פעם שהאחיות שאלו אם אני רוצה אפידורל, סירבתי.

הבנתי שהאפידורל שלי התאסף על צד אחד של גופי וחשתי זעם מלא על כאבי הלידה שלי במחצית השנייה. הפיטוצין חידד את הצירים שלי לעוצמה בלתי נסבלת, וכששכבתי שם במיטת בית-החולים, כל מה שיכולתי לעשות היה לצעוק בקול רם ככל האפשר, ככל שרכבת הצירים עברה בי.

בסביבות 6 ס"מ התרחבו, הרופאים שלי החליטו להתערב כי ההתקדמות שלי הואטה. האחות, כמעט בעקשנות כזאת, שנראתה כאילו לא היתה לי אופציה, ניהלה את פיטוצין. נכנסתי לעבודה, רציתי ללכת לסמים ולהימנע מאפידורל. אבל ברגע שהפיטוצין התחיל להאיץ את כוחי, הצירים היו בלתי נסבלים. כל התכווצות פגע בי כמו אוטובוס הולך 100 קמ"ש, והרגשתי כמו הבחירה שלי ללדת על ידי נותן לגוף שלי להנחות את הדרך נלקח ממני בטרם עת. חשתי דחוקה לתוך אפידורל אחרי שהרופא נתן לי פיטוצין, ולמען האמת, זה שינה את חווית הלידה שלי למה שלא רציתי שזה יהיה.

פחות מ -30 דקות לאחר מתן הפיטוצין, כל מה שהצלחתי לעשות בכל הנוגע לניהול הכאב היה לצעוק, להתחנן ולבכות על אפידורל. כשהגעתי לצרחות מלאות, הציעה האחות שוב את האפידורל, ואף על פי שהייתי בחדר הלידה עם האחות שלי ועם השותף שלי אז, הרגשתי לבד. האחות שלי והשותף שלי פעלו כמו הרצון שלי לעבור את התהליך ללא תרופות כאב היה עמדה מתריסה רק כדי "להוכיח" שאני יכול לעשות את זה, וכאשר סוף סוף התמוטט וביקש תודה אפידורל על הכאב לא יאומן של פיטוצין התכווצויות מוארכות, הרגשתי מובס ולא נתמך.

במשך השעתיים הראשונות לאחר מתן האפידורל, נשמתי אנחת רווחה של הקלה. בטח, מקבל אפידורל לא היה חלק מתוכנית הלידה שלי, אבל הכאב של פיטוצין נעלם ולבסוף הרגשתי כאילו אני יכול פשוט להסתובב. לרוע המזל, זו תהיה ההקלה היחידה שלי. האחות שלי הציעה שאנסה לנמנם בזמן שאוכל, אז לקחתי את עצתה והתגלגלתי לצדי כדי לתפוס כמה דקות של מנוחה. אבל כעבור שעה בערך הבנתי שהאפידורל שלי התאסף על צד אחד של גופי, ואני חשתי זעם מלא על כאבי הלידה שלי במחצית השנייה. הפיטוצין חידד את הצירים שלי לעוצמה בלתי נסבלת, וכששכבתי שם במיטת בית-החולים, כל מה שיכולתי לעשות היה לצעוק בקול רם ככל האפשר, ככל שרכבת הצירים עברה בי.

שכבתי במיטתי, הרגליים שלי משותקות מהמינון האחרון של האפידורל שלי, והרגשתי כאילו הייתי זה שנכבש. לא רציתי את האפידורל, וכשהתיישבתי שם לבדי הרגשתי כאילו כבר התחלתי לפשל את כל דבר האמהות.

ברגע שהתינוק שלי הגיע בריא ובכה, נהנינו רגע קצר של זמן לעור, עד שהוא דשדש במהירות לחדר הילדים שבו כולם הלכו בעקבותיו. שכבתי במיטתי, הרגליים שלי משותקות מהמינון האחרון של האפידורל שלי, והרגשתי כאילו הייתי זה שנכבש. לא רציתי את האפידורל, וכשהתיישבתי שם לבדי הרגשתי כאילו כבר התחלתי לפשל את כל דבר האמהות.

במבט לאחור, הדבר היחיד שהייתי משנה לגמרי אם הייתי בהריון שוב יהיה להשתלט על חווית הלידה שלי. הייתי מודאג מאוד ללכת לעבודה בפעם הראשונה, אבל העברתי את הכוח שלי ואת הזכות לבחור מה אני רוצה את עצמי ואת התינוק שלי אל האחיות והרופא. לא נתתי לגוף שלי סיכוי קרבי לעבור את חווית הלידה בלי להרגיש מבוהלת, כפי שקיוויתי. מרגע שהתחלתי לעבוד, הרגשתי כאילו ויתרתי על השליטה על איך זה מתקדם. כי מעולם לא עברתי את הניסיון לפני שידעתי שיש היבטים של תהליך הלידה אני אצטרך לשחרר את המושכות שלי על, אבל דברים לקחו את התור עבור הגרוע ביותר כאשר הרגשתי כאילו אני הובילו את התהליך עם מעט שום קול משלי.

בסוף הכל, הבן שלי נולד וגופי היה שלם, אבל אם היתה לי הזדמנות ללדת שוב, הייתי מחזיק את הרצון שלי וליצור חוויה לידה כי יגיע קרוב ככל האפשר לתת לי את סוג של ניסיון המסירה שרציתי.